<h1>שיטה קדמונית — קידושין</h1>
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ס"ה ע"ב] אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. פי' לפי שעד אחד נאמן בכל מקום. וא"ת ולאביי עד אחד מי מהימן והא אמרינן בפ' הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ביום פלוני אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סופא רישא בידו סופא לאו בידו אלמא אינו נאמן אלא בשבידו. ועוד קשה מאותה דפ' הנזקין דהכא משמע דרבא לא פליג אדאביי מדאמר הכא אין דבר שבערוה פחות משנים הא במקום אחר שאינו ערוה עד אחד נאמן, והתם אמרינן ורבא אמר סופא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי והדר אשכחיה ואמר ליה דכיון דלא אמר לו בראשונה אינו נאמן ורישא דאמר נאמן מיירי בדאשכחיה ואמר ליה בראשונה והוא בידו נאמן אלמא דלרבא כל היכא דאינו בידו אינו נאמן והכא משמע דנאמן. ותרת"ם ז"ל דהכא משום הכי מהימן משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא אבל אומר איני יודע אין העד נאמן והתם בשאמר איני יודע אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו מתוך שיכול לטמא. ורבא דמתרץ התם כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' כולה בשבידיו מוקי לה אבל הוציאן מידו לעולם אינו נאמן אלא בשותק ומדין שתיקה כהודאה דמיא. ואמר הרב ז"ל דהינו דאמרינן הכא אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק דסבר חזי לי בימי טומאתו, כלומר ולאו הודאה היא אלא הכחשה וכמי שמכחישו בפי' דמי קמ"ל ש"מ מהא דהאי דנאמן מדין הודאה הוא דנאמן.
ועוד ראיה [הביא] הרב ז"ל מהא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה [פ"ז ע"ב] עד אחד דמהימן מנא לן דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי אינו נאמן טעמא דאמר לא אכלתי הוא דאינו נאמן הא אישתיק מהימן, ודחינן התם ממאי משום דמהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ואינו נכון משום דשמעתין משמע דלאו משום שתיקתו דבעל הוא דנאמן אלא משום נאמנותו של עד מדאמרינן הכא והלה שותק נאמן ואם איתה דמשום שתיקתו הוא דנאמן ליתני והלה שותק חייב כלומר דחייב קרבן. ועוד מדאמרינן לקמן בסמוך אשתו זנתה בעד אחד מהו ואמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דמשום הודאתו הוא דנאמן אפילו בדבר שבערוה למה לי שנים עדים דכיון דאודי הא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד מעשה דההוא סמיא דאמר ליה שמואל אי מהימן לך אפקה ואי לא לא תפקה ופריש אביי מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, ואם איתה דמשום נאמנותו דבעל נאמן אפילו הוא גזלן נאמן דהא אודי. ועוד דא"כ היכי מוכח אביי דעד אחד נאמן מעובדא דינאי דהא ינאי ליכא למימר ביה דשתיק ומשום שתיקתו הוא דנאמן דאדרבה הוא צוח וקטיל. ועוד דשמעתא דבפרק האשה רבה במסקנא משמע דמהימן אע"ג דלא שתיק דאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ובא עד אחד ואמר בריא לי דשל שומן היא דמהימן, ודחי מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא אמרינן להתירא וגבי היתר דליכא למימר איתחזק היתירא ודאי מהימן דלא אמרינן בשום דוכתא איתחזק היתירא וכי הא דהכא ש"מ דאינו נאמן משום שתיקתו דבעל אלא משום נאמנותו של עד דקי"ל דעד אחד נאמן בכל מקום.
וא"ת קשיא מהא דגרסינן בפ' הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] דפריק רישא בידו סופא לאו בידו. י"ל דהתם טעמא דאינו נאמן אלא בשבידו משום דחזקת פועל שומר פעולתו ואינו מטמא טהרות שהוא עושה והיכא דהם בידו נאמן משום מגו אבל היכא דאינן בידו דליכא למימר מגו אינו נאמן משום חזקה דאית לן בגוה, ואם איתה דנטמאו בשעה שהחזירם לו היה לו לומר כן אבל בשאר מקומות דליכא חזקה ודאי עד אחד נאמן ואפילו בשאין בידו. לפיכך האומר לחברו נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יודעים והלה שותק אינו נאמן משום דהך שתיקה לאו הודאה היא דהא אם אינו יודע אם נתנסך אם לאו הלכך האי דשתיק כאומר איני יודע [הוי] ואינו נאמן, וליתה להא דרת"ם ז"ל כדכתי'. והא דאמרינן בסנהדרין [ל' ע"א] הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם ושל מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן. י"ל דהתם לא קאמר אלא כמעיד ששמע מפי אחרים ולא שהוא יודע בודאי שכך הוא ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו הוא דקאמר אבל אין הדבר כן. ומ"מ כשבידו ליטלן נאמן דהא הימניה כשהטמינם בפניו במקום שיכול הוא ליטלן.
והא דאמרינן הכא [קידושין ס"ה ע"ב] טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן, אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא דמשום דמהימן הוא דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וי"ל דאביי לאו אשתיקה הוא דקפיד אלא אפילו אמר איני יודע נאמן וה"ק טעמא דאמר לא אכלתי הוא דפטור הא לא אמר לא אכלתי אלא דאישתיק או דאמר איני יודע נאמן דאם איתה דאשתיקה קפיד ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי. וא"ת א"כ אמאי דחינן התם משום דמהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. יש לומר דההיא לאו אמתניתין דהאומר לחברו אכלת חלב וכו' קאי אלא אבריתא דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחיש ת"ל או הודע מכל מקום. וא"ת ואביי דהכא היכי מוכח ממתני' דעד אחד מהימן דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה [פ"ח ע"א] דמתניתין לאו משום נאמנותו הוא כדדיקינן התם ורישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וי"ל דאביי דדייק ממתני' דנאמן וחייב קרבן מוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים. הכא נמי כיון דעד אחד נאמן בשתיקה [חייב] קרבן. א"נ יש לומר דלעולם אליבא דרבנן דייקינן הכי דלרבנן שני עדים מקום שהם נאמנים בודאי אפילו בהכחשה נאמנין והתם משום הכי פטרי רבנן משום שאותן עדים אינן נאמנין ואליבא דההוא לישנא דאמר דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה, כלומר מגו שאם היה רוצה הוא יכול לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ופטור מקרבן אף כשהוא שוגג פטור. וכיון שכן דאפילו רבנן אמרי דשני עדים בהכחשה נאמנין בכל מקום חוץ מההיא דיבמות אף בעד אחד בשתיקה אמרינן דנאמן, והא דאביי אפילו רבנן היא. והא דמקשה התם ביבמות רישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן משום דקא סבר דרישא רבנן היא ואליבא דההוא לישנא דאמר התם דמשום מגו לא מתרצינן ליה לדבוריה. הלכך אותן שני עדים נאמנין הן ואפילו הכי קא פטרי רבנן הלכך קשיא רישא דקא מחייבי.
[קידושין נ' ע"א] היה לו לומר מזיד הייתי. ומשני לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא. וא"ת ומי לא עביד איניש דמשוי נפשי' רשיעא והא תניא [כריתות י"א ע"ב] אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים אמר להם ר' מאיר השתא ומה שנים יביאוהו לידי מיתה חמורה ולא יביאו לידי קרבן הקל אמרו לו חכמים הוא יכול לומר מזיד הייתי, פי' מגו דיכיל למימר מזיד הייתי יכיל למימר לא אכלתי ואמאי לא אמרינן התם לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא. ויש לתרץ דשאני התם דליכא למימר ביה לא שוי נפשיה רשיעא דודאי משוי דכיון שהוא מעיז פניו לומר לשנים לא אכלתי ודאי משוי נפשיה רשיעא אבל הכא דכדאמר לא היה בלבי מזה אלא מזה לאו עזות פנים איכא למימר ביה דלשוי נפשיה רשיעא.
<h2>דף יז:</h2>
[קידושין י"ח ע"ב] בפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אי אתה רשאי למוכרה. פי' כיון שפירס טליתו עליה האדון ונשאה לו אי אתה רשאי למוכרה דדריש בבגדו כמשמעו מלשון בגד. [דקא ס]בר דאין אדם [מוכר] את בתו לשפחות [אח]ר אישות. גרסת הספרים דגרסי הכא דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד בה פי' כיון שבגד בה אביה ומכרה פעם אחת שוב אינו רשאי למוכרה דדריש ליה מלשון בגידה דקא סבר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ורש"י ז"ל גריס ר' עקיבא במקום ר' אליעזר ור' אליעזר במקום ר"ע, ואמרי' במאי קא מיפלגי ר' אליעזר ור' עקיבא גרש"י ז"ל ר' עקיבא סבר יש אם למקרא פי' יש עיקר למקרא ובתר הקריאה אזלינן דקרינן בבגדו בחרק והוא לשון בגד דאי לשון בגידה הוה לן למקרי בבגדו בחטף קמץ ור' אליעזר סבר יש אם למסורת פי' יש עיקר למסורת ואחר מסורת האותיות אזלינן ואע"ג דקרינן בבגדו לשון בגידה הוא כמו בבגדו דאי לשון בגד הוה ליה למכתב בביגדו ביו"ד הלכך דרשינן מיניה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת ואזלינן בתר המקרא דקרינן בבגדו בחרק והוא לשון בגד ואמרינן דכיון שפירס טליתו עליה שוב אי אתה רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ויש [אם] למסורת וכיון שנמסר לנו בלא יוד שמע מינה דלשון בגידה הוא ודרשינן מיניה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ז' ע"ב] ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחים. פי' דכיון דאמ' קדושה ואינה קריבה ש"מ דיש דחוי בקדשים בעודם מחיים ודלא כמ"ד [יומא ס"ד ע"א] דאין דחוי בקדשים אלא משהם נשחטין כגון שארע בהן אחד מן הפסולין אבל מחיים אין דחוי. וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי דכיון דאמ' חזר ולקחה כלה קדושה ואינה קריבה ש"מ דדיחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם ואפי' חוזר ונראה אינו ראוי ודלא כמ"ד [סוכה ל"ג ע"ב] דעד כאן לא אמרינן דהוי דיחוי אלא נראה ונדחה שאם חוזר ונראה אינו ראוי. וש"מ יש דיחוי בדמים. פי' יש דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא קדושת דמים דהינו הא דכיון דאינה קריבה אין עליה אלא תורת קדושת דמים בלחוד. והקשה הראב"ד ז"ל מכדי הכא דיחוי מעיקרא אינו אלא בדבר שאינו קדוש אלא קדושת דמים בלחוד דהיני הך בהמה דקדושה ואינה קריבה, ואם כן אמאי עביד מניהו תרי מילי ואמ' וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים והלא חד מילתא נינהו. ותירץ הרב ז"ל דאין הכי נמי דהכא דחוי מעקרא לא משכחת ליה אלא בדבר שאינו קדוש אלא קדושת דמים אלא דכיון דיש מקום דיש קדושת דמים ואין דחוי מעיקרו ויש דחוי מעיקרו אפי' בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף עביד מניהו הכא תרי מילי. והיכי דמי קדושת דמים שאין דחוי מעיקרא כגון שהקדיש מעות לקנות מהם חטאת או עולה ונשתמד וחזר ונתגייר שהרי זה דחוי ואינו דחוי מעיקרא והוא קדושת דמים בלחוד. ודחוי מעיקרא בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף כי הא דאמר' במסכת תמורה [כ"ו ע"א] בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא הכא קדושת הגוף היא דהא אמר ועושה תמורה ויש בה דחוי מעיקרא בשעה שהקדישה לעולה ולשלמים לפי שאינה ראויה לא לזה ולא לזה דחצי בהמה אינה ראויה לכלום.
